מתוך מגזין גלובס , מדור משפחת
"העידן שלנו פתח בפני הנשים את הלגיטימציה להתפתח", אומרת נועה ירושלמי , מאמנת עסקית למנהלים בכירים. "היכולת לחלום, לרצות ולהשיג יוצר בלבול שלא היה כמוהו קודם, בתקופה שבה התפקידים היו מוגדרים, היה סדר. כל עוד אין ילדים, כל אחד מבני-הזוג יכול לתמוך בחלומות ובחזונות של האחר. אבל כשהחיים מתחילים לדרוש משאבים לגידול הצאצאים, עוברים לשאלות של מה יעיל, מי מכניס יותר כסף, ומי צריך לעשות יותר ויתורים – וזה לא בהכרח האישה, כי היא יכולה להיות זאת שמרוויחה יותר ונמצאת בעמדה בכירה יותר מבעלה, ולכן דווקא הוא צריך לוותר. "ברמת יחסים גברית-נשית קלאסית, זה כמובן יהיה קשה יותר ממצב הפוך, למרות שיש לא-מעט זוגות שהצליחו להתגבר על הפרדיגמות הדוריות בנוגע לתפקידי האישה והגבר. הכי חשוב לבדוק עם אילו ערכים מגיעים הגבר והאישה. אם מישהו מאמין בערך של משפחה פטריארכלית, לא יהיה מצב שבו האישה תפרנס. לכאן בדיוק נכנס האימון. תפקידו לשנות פרדיגמות, לבסס ראייה רחבה יותר, ולהרגיע את ה'בלבלה' הזוגית, לתת אופציה לבחור בדרך אחרת". ירושלמי מספרת שלפני חצי שנה הגיע אליה מישהו, וסיפר שהוא נמצא בקונפליקט בקריירה. בחור מוכשר, עם פחד אדיר מהצלחה. בכל פעם שהצליח, הייתה אצלו נסיגה. לצדו הייתה בת-זוג שמאוד אהב, אישה מצליחה, מרוויחה הרבה,שאקלית אמיתית. ההתמודדות שלו לא הייתה רק עם עצמו, אלא גם איתה, מה שהגביר עוד יותר את החולשות שלו. הייתה תקופה שהם בחרו שהיא תהיה המפרנסת העיקרית, והוא ייקח טיים-אוף להתלבטות, במטרה לקיים את הערכים של מיצוי עצמי ומימוש פוטנציאל שמושרשים היום (מה שהיה מחוץ לתחום אצל דור ההורים, שההישרדות בתנאי רעב הייתה הערך המרכזי שלו). העבודה באימון התרכזה בנטרול העולם שלה, והתמקדות בצרכים שלו, בניסיון להתגבר על הצורך לעשות איתה השוואות כל הזמן. "לתחרות יש פן מאוד בריא", היא אומרת, "כי בלעדיה חסר לנו הדרייב לצמוח. במונחים פרוידיאניים זו סובלימציה טובה, תיעול נכון של אנרגיה בריאה. מצד שני, היא גם עלולה להעכיר את החיים, כשלנצח, להשיג, לדרוך על האחר הופכים לעיקר. על אחת כמה וכמה כשהתחרות מתערבבת בזוגיות. אנשים רוצים לסמוך על בן-הזוג שלהם, ויש כאלה שלא מסוגלים לחיות במערכת-יחסים תחרותית".
